פסק-דין בתיק ת"א 21824-08

הרקע וטענות הצדדים

1.         עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 21.12.08, דמי שכירות בשל דירה בבעלות התובעת ברח' נתניהו 28/9 בגבעת שמואל (להלן - הדירה) , אשר הושכרה לנתבעים בשנת 2007 בסכום של 680$ לחודש.

2.         על פי כתב התביעה, בין הצדדים נחתמו לפחות שני הסכמי שכירות בהפרש של מספר ימים -  ההסכם הראשון שנחתם ביום 25.7.07, על פיו תקופת השכירות הייתה לשנה אחת עם אופציה לשנת שכירות נוספת,  וההסכם השני שנחתם ביום 30.7.07,  ובו תקופת השכירות נקבעה ל- 48 חודשים עם אופציה להמשך השכירות עד ליום 31.7.13,  כאשר במשך כל תקופת השכירות, של שש שנים, דמי השכירות אינם משתנים והם עומדים על סך של 680$ לחודש.

3.         הואיל ולטענת התובעת, באמצעות בני משפחתה,  היא הייתה בגיל מבוגר ומצויה בעת חתימת ההסכמים במצב של חולשה שכלית ונפשית, והנתבעים נצלו מצב זה - הרי  שמדובר במקרה אשר נכנס לגדר סעיף "עושק" בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן - חוק החוזים), ודין ההסכמים עם הנתבעים להתבטל.

4.         בכתב התביעה דורשת התובעת פינוי הדירה  ותשלום דמי שכירות ראויים של 5,000 ש"ח לחודש, החל ביום 1.8.07 ועד למועד הפינוי בפועל.

            יצוין,  כי בסעיף 22 לסיכומי התובעת "צמח" הסכום ל- 6,000 ש"ח לחודש, ללא כל הסבר לכך.

5.         הנתבעים מכחישים את טענות התובעת בדבר מצבה הנפשי והשכלי בעת החתימה על ההסכמים, וטוענים כי בעת הרלבנטית הייתה התובעת בעלת כושר שיפוט של המציאות, וכי מדובר בהסכמי שכירות הוגנים וסבירים,  אשר אינם חריגים כלל ועיקר.

            לטענתם, התביעה נעדרת כל בסיס ונובעת מאינטרס כלכלי בלבד, ומתוך רצון להרוויח על חשבונם של הנתבעים, אשר שכרו את הדירה בתום לב, האמינו כי התובעת תעמוד בתנאי החוזה, ועל סמך הסתמכות זו החליטו להשקיע כספים רבים בדירה המוזנחת שקיבלו לידיהם.

דיון והכרעה

6.         ראשית, יש לציין כי התביעה הוגשה באמצעות בתה של התובעת, גב' רבקה כץ, אולם הבת לא מצאה לנכון להגיש תצהיר עדות ראשית ולהיחקר על מצבה של אמה, אלא הסתפקה בתצהיר של בעלה, מר עקיבא כץ (להלן - כץ), אשר אמר בתצהירו כי הוא זה שטיפל בשנים האחרונות בענייני השכירות של חמותו, וכי אשתו חולה במחלה קשה (מבלי לפרט) ולכן לא נתנה תצהיר מטעמה.

            מטבע הדברים, כי לכץ  אינטרס כלכלי מובהק לגבי הרכוש של התובעת, שהוא בהיקף לא מבוטל ( העד הודה כי מדובר בכ- 7 דירות בבנין נשוא התביעה- ראה פרוטוקול עמ' 2 שורות 15-22).

            בנסיבות אלה, על בית המשפט להזהיר עצמו היטב בטרם הוא מסתמך על העדות היחידה של כץ.

7.         עוד יצוין,  כי לתצהירו של כץ צורפו מסמכים רפואיים של התובעת אשר נערכו במועדים מאוחרים להסכמים נשוא התביעה, שהם כאמור מיולי 2007, ולכן אין במסמכים אלה כדי להוות ראייה לגבי מצבה הרפואי של התובעת במועד החתימה על ההסכמים.

8.         בחקירתו הודה כץ כי התובעת היא זו שטיפלה בעצמה ברכושה במשך כל השנים                  (פרוטוקול עמ' 2שורות 23-24).

            כאשר נשאל כץ ישירות על ידי בית המשפט ממתי הורע מצבה הרפואי של התובעת עד כדי כך שלא הייתה יכולה  עוד לטפל בענייניה, ענה:

"שיכחה ואיבוד מפתחות וצ'קים התחילו בשנת 2007 והמצב הורע מאוד משנת 2008 ולא הייתה מסוגלת כבר אז לתת תצהיר" (פרוטוקול עמ' 3 שורות 1-2) .

בהמשך ידע כץ לספר כי באמצע שנת 2007 התקבלו כל מיני איתותים מהרבה מקומות "החל במנהל הבנק שלה וכלה בדיירים הגונים שפנו אלינו ואמרו שהיא מאבדת את השיקים בצורה סדרתית ולא מפקידה אותם, וגם אנחנו ראינו שהיא לא דואגת להיגיינה האישית שלה... מכרו לה סדינים של פלייבוי ומטאטא חשמלי, ראינו שהיא מנוצלת... ובצורה מאוד מכובדת פנינו לדיירים ובקשנו שלא יתנו לה שיקים אלא שיפקידו ישירות לבנק" (פרוטוקול עמ' 4 שורות 1-14).

9.         כל האמור לעיל  לא צוין בתצהיר עדות ראשית של כץ, והוא אף לא מצא לנכון לזמן לעדות את מנהל הבנק או את אותם "שכנים הגונים".

            כלל ידוע בפסיקה הינו, כי אי הבאת ראיה פועלת לרעתו של בעל הדין שנמנע מלהביאה הואיל וחזקה שהראיה אינה מיטיבה עמו, שאם לא כן - לא היה נמנע מלהביאה (ראה למשל ע.א. 2273/90 בעניין לימה בע"מ,  פ"ד מ"ז (2) 605).